50 גוונים של חום
הכל התחיל מפאזל יחסית פשוט של 1000 חלקים שסיימנו להרכיב תוך יומיים. ואז בן ה18 התלהב והחליט שזה הזמן להרכיב את פאזל 1500 החלקים, ששוכב אצלו בארון כבר כמה שנים. הוא הביא אותו בשמחה לסלון ומיד כולנו עיקמנו את האף. היה ברור שזה יקח יותר מיומיים. ניסיתי להוריד אותו מהרעיון הזה, אבל כשראיתי שהוא נחוש, הסכמתי לעזור לו. בהתחלה הוא באמת היה נמרץ, והשקיע הרבה שעות בהרכבה, אבל אחרי שנגמר החלק המעניין יותר, של הטיגריס, הבחנתי בדעיכה במוטיבציה שלו. ודווקא כשהוא התחיל להתעייף, אני התגייסתי. לקח בערך חודש לסיים את זה, כשרוב הזמן אני מרכיבה לבד. מאחר שזה היה בסלון, זכיתי לביקורים ולביקורת מכל בני הבית. לא היה יום בו מאמי לא שאל: "נו, היום את מסיימת?" וכשעניתי שאין סיכוי, הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק ולארוז בחזרה. הצעתי לו לעזור לי, והוא אמר: "נראה לך? יש כאן 50 גוונים של חום, זה בלתי אפשרי". בת ה17 דווקא אמרה שאם היו כאן 50 גוונים של חום, אז זה עוד היה אפשרי, הבעיה שהכל נראה בדיוק אותו דבר. בסופו של דבר הנחישות שלי השתלמה! ברבע שעה האחרונה להרכבה, כשנשארו בערך 20 חלקים, מאמי פתאום החליט לעזור, וברוב חוצפתו גזל ממני את הרכבת 6 החלקים האחרונים וקרא בשמחה: "זהו! סיימנו!" על זה נאמר – "לניצחון הורים רבים אבל הכישלון יתום...". כך או כך, את תחושת ההישג שלי הוא לא יוכל לקחת ממני, ואני מקווה שהדוגמא שנתתי לילדים שלי, תעזור להם בעתיד להישאר נחושים ולהתמיד בפרויקטים שהם לוקחים על עצמם.
© 2016 בשביל החוויה Designed by BESTSITE