למה לקלל?
אחד הדברים הראשונים שהמורה שלי לנהיגה לימד אותי, לפני 35 שנה, היה... לקלל. כן, כן. לקלל. הוא אמר שזו הדרך הכי יעילה, והכי בטיחותית, להתמודד עם כל מי שחותך אותי בכביש או צופר בלי סיבה. רק שנים אחר כך גיליתי שהיה בזה אפילו היגיון מדעי. במחקר שערכו ביקשו משתי קבוצות אנשים להכניס את היד לדלי מלא מי קרח ולהחזיק אותה שם כמה שיותר זמן. לקבוצה אחת אמרו לשתוק. לקבוצה השנייה אמרו לקלל. מי החזיקה מעמד יותר? זו שקיללה. והרבה יותר. מתברר שלפעמים קללה טובה היא פשוט דרך של הגוף להתמודד עם כאב. השבוע שעבר היה שבוע כזה. שבוע שמצאתי את עצמי מקללת הרבה. זה התחיל בשבת, כשבבוקר התבשרנו על חייל בן המושב שנהרג. המשיך בראשון, כששעה אחרי הלוויה של ניר בן ארי, שנהרג בלבנון, הגיעה הבשורה על בן מושב נוסף שנהרג בתאונת טייס בארצות הברית. כך, בין לוויה לשבעה, לעוד לוויה, ניסיתי גם להתכונן לטיול של יומיים עם ילדי שנת המצוות של בית יצחק. ובכל פעם שהמחשבות ברחו אל המשפחות השכולות... קיללתי. ביום חמישי יצאנו לדרך. היום הראשון התחיל בנחל יגור. טיפסנו במעלה הנחל וירדנו בשביל היערנים. כל הדרך הזכרתי לילדים, שוב ושוב, לרדת בזהירות ולא לרוץ. ואז, חמש דקות לפני סוף המסלול... אני נפלתי. עיקמתי את הקרסול, ומיד היה לי ברור ששברתי אותו. עוד בזמן הנפילה, לפני שהבנתי בדיוק מה קרה, כבר יצא לי: "פ#ק... פ#ק... פ#ק..." קיללתי כשגררתי את עצמי על הישבן במורד ההר. קיללתי באמבולנס, על כל מהמורה בכביש. וקיללתי עוד יותר כשהרופא יישר את הרגל לפני הגבס. ולא, זה לא העלים את הכאב. אבל זה עזר לי לעבור אותו. וכל זה קרה ביום הראשון של טיול בן יומיים... לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהיות חזקים, מאופקים, חיוביים ומכילים, שאנחנו שוכחים שגם לפרוק זה חלק מהחוסן. לא תמיד צריך למצוא מיד משמעות. לא תמיד חייבים להיות אופטימיים. ולא תמיד יש מילים יפות. לפעמים מותר פשוט לכעוס. לכאוב. לקלל. ואז... לקחת נשימה, ולמצוא את הכוחות להמשיך הלאה. מאחלת לכולנו שנזדקק לזה כמה שפחות. ושיהיו לנו הרבה יותר סיבות לחייך מאשר לקלל. שבוע שקט, שבית וצוות בשביל החוויה. שבית - 054-9982258 משרד - 051-5154072 לאתר של בשביל החוויה
© 2016 בשביל החוויה Designed by BESTSITE