לפני שבוע וחצי יצאנו לטיול אבא, אמא וילד. לא יודעת אם למישהו בן כמעט 21 עוד אפשר לקרוא ילד, אבל בשבילי הוא תמיד ישאר הילד שלי.
ולא משנה בני כמה הם, תמיד כיף שיש הזדמנות לבלות איתם לבד – זה לא קורה הרבה...
הכל התחיל כששמענו שהרחף שטף. הרחף זה נחל קניוני מדרום למצדה ואפשר לעבור אותו רק בעזרת גלישת חבלים. בחלק מהגלישות יורדים לתוך גבים עם מים, ואם לא היה שיטפון שניקה את המים בגבים, אז המצב שלהם די מבחיל.
ז"א שצריך למצוא חלון הזדמנויות:
שהגבים נקיים
שלא יורד גשם ואין סכנת שיטפונות
שאנחנו פנויים לטייל.
אני הייתי חמה על הטיול הזה והחלטתי שאני לא מפספסת את יום השישי הזה, שידענו שמזג האויר בו נוח. אפילו הצלחתי למצוא חליפות גלישה למאמי ולבן ה20.
יצאנו לפנות בוקר כדי להספיק לטייל בנחת ולא להיתקע חלילה בחושך במסלול.
המסלול מתחיל בעליה מפרכת. התנשמתי בכבדות ומאמי הציע לקחת לי את התיק. צחקתי ואמרתי לו שלא התיק זה הבעיה, אבל אם הוא יכול לקחת ממני 20 שנה ו20 ק"ג, זה בטוח יעזור...
עליתי לאט, בקצב שלי, וזה נתן לי זמן שקט עם המחשבות. התבוננתי בהן וגיליתי כמה אני מבסוטה עליהן. לא היה שם שמץ של התבכיינות וקיטורים. היו שם בעיקר תובנות:
אם יש לי מטרה ברורה שאני רוצה להגיע אליה, אני מוכנה להתאמץ בשבילה
אם אני הולכת בקצב שלי, ולא נכנסת להשוואות, הרבה יותר קל לי לא להתייאש
הקצב לא משנה, חשובה התנועה. כל מי שממשיך לנוע בסוף מגיע למעלה
כמה אני ברת מזל שאני יכולה לטייל עם החבר הכי טוב שלי ועם הבן האהוב שלי, במסלול כזה יפיפה ולהתגבר על כל האתגרים בדרך. וכמה אני שמחה שקפצתי על ההזדמנות ולא פספסתי אותה.
משפחת סופר-על.
מאחלת לכם לתפוס הרבה הזדמנויות כאלה...
