היה לי התקף טנטרום. כן, אני מתביישת להודות

לפני יומיים הרגשתי כמו ילדה מפונקת.

בשבוע וחצי הראשונים אחרי הפציעה הייתי עטופה מעל ומעבר.

מאמי היה שם בשבילי בכל רגע.

הכין לי ארוחות מיוזמתו, גם בלי שביקשתי.

עזר לי להתארגן למקלחת.

ידע לצפות מראש מה אצטרך והכין לי הכול.

אמא שלי באה כל יום לראות מה שלומי.

חברה הביאה לי אוכל מדי יום.

בקיצור...

נהניתי מהפינוק הזה.

אבל ככל שעברו הימים והסתגלתי יותר למצב, משהו השתנה.

המעטפת התחילה להתרופף.

ופתאום מצאתי את עצמי במיני התקף טנטרום של נערה מתבגרת.

בתוך הראש שלי התרוצצו מחשבות כמו:

"לא רואים אותי."

"לא באמת אכפת להם."

"לא מתחשבים בי."

למזלי, כל זה התרחש בעיקר בתוך הראש.

בחוץ רק פיזרתי כמה נביחות וקצת אנרגיה שלילית...

ואז עצרתי רגע.

והבנתי משהו חשוב.

מאמי בעצם עושה לי טובה ענקית

בזה שהוא כבר לא מכרכר סביבי כל היום.

כי זה מכריח אותי לעשות עוד צעד.

ועוד אחד.

פתאום אני מגלה שאני מצליחה לעשות דברים

שלפני שבוע הייתי בטוחה שאין סיכוי.

וככל שאני עושה יותר לבד,

תחושת המסוגלות שלי גדלה.

הביטחון שלי חוזר.

ואני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי.

וזה גרם לי לחשוב גם על ההורות שלנו.

ברור שכיף לפנק.

וברור שיש רגעים שבהם הילדים באמת צריכים אותנו.

אבל לפעמים,

מתוך אהבה,

אנחנו עושים בשבילם דברים שהם כבר מסוגלים לעשות בעצמם.

אנחנו קושרים להם את השרוכים.

מסדרים להם את התיק.

מתקשרים במקומם.

פותרים עבורם את הבעיות.

אנחנו מרוויחים שקט רגעי...

אבל הם מפסידים הזדמנות לבנות את השריר הכי חשוב שלהם:

שריר המסוגלות.

כי ביטחון עצמי לא נבנה ממילים.

הוא נבנה מהרגע שבו ילד אומר לעצמו:

"וואו... הצלחתי לבד."

אז בפעם הבאה שתתלבטו אם לעשות בשביל הילד שלכם

משהו שהוא כבר יכול לעשות בעצמו...

אולי המתנה הכי גדולה שתוכלו לתת לו,

היא דווקא להאמין שהוא מסוגל.

גם אם הוא בעצמו עדיין לא מאמין בזה.

להתראות בשמחות,

שבית

וצוות בשביל החוויה.

שבית - 054-9982258

משרד - 051-5154072

לאתר של בשביל החוויה