אז מה קרה בטיול?

במייל הקודם סיפרתי לכם איך שברתי את הקרסול במהלך טיול שנת מצוות.

זה קרה ביום הראשון.

מתוך יומיים.

מאז קיבלתי לא מעט הודעות.

"נו... אז מה קרה עם הטיול?"

"מה עשיתם?"

"ביטלתם את היום השני?"

אז לא.

הטיול המשיך.

יצאנו עם קבוצה של 27 ילדים ו־6 הורים מלווים.

ואיתי הייתה ענבל.

המדריכה המדהימה שמדריכה איתי כבר 18 שנה.

כששברתי את הקרסול היה ברור שאני כבר לא יכולה להמשיך עם הקבוצה.

ביקשתי מענבל לקחת את הילדים אל האוטובוס ולהמשיך כמתוכנן אל גן לאומי מעיין חרוד, שם חיכה להם הלילה.

אני נשארתי בשטח עם אחד האבות, דאגתי לפינוי לבית החולים, ושלחתי את הרכב שלי עם כל הציוד למחנה.

בזמן שאני נסעתי באמבולנס, ענבל ניהלה את כל הערב.

היא הפעילה את הילדים, וביחד עם ההורים בישלו פויקה, אפו פיתות על הסאג', הכינו סלטים ודאגו שהכול יתנהל בדיוק כמו שתכננו.

אני הייתי "החבר הטלפוני".

בלילה, כשניסיתי למצוא תנוחה שתכאיב קצת פחות, נפל לי האסימון.

כל הערכים שעליהם דיברנו עם הילדים לאורך היום...

פתאום קרו באמת.

לא במצגת.

לא במשחק.

לא בפעילות.

בחיים עצמם.

בבוקר שלחתי לענבל הודעה.

"בבקשה, שימי אותי על ספיקר."

היא אספה את כולם למעגל בוקר, ואני זכיתי לשתי דקות של הקשבה מלאה.

אמרתי להם שכשהרגל נשברה, הייתי צריכה את כל התושייה שלי כדי להבין איך יוצאים מהשטח.

שהאבות המלווים פשוט נכנסו מתחת לאלונקה, תרתי משמע.

זו חברות.

שבזכות ענבל יכולתי לשחרר שליטה ולדעת שהקבוצה בידיים הכי טובות.

זו אחריות.

ושברגע אחד העצמאות שלי נלקחה ממני, הבנתי מחדש כמה היא יקרה.

כמה לא נעים להיות תלוי באחרים.

וכמה אני נחושה לעשות כל מה שאפשר בעצמי, גם עכשיו.

פתאום המילים שקודם אולי חלפו ליד האוזן...

קיבלו משמעות.

לא כי הסברנו אותן טוב יותר.

אלא כי החיים הדגימו אותן בשבילנו.

בסופו של דבר הבנתי שוב משהו שאני מאמינה בו כבר שנים:

אפשר לדבר על ערכים.

ואפשר לחוות אותם.

וכשחווים אותם,

לא שוכחים.

אני די בטוחה שאת הטיול הזה,

הילדים האלה יזכרו עוד הרבה שנים.

(וגם אני...)

להתראות בשמחות,

שבית

וצוות בשביל החוויה.

שבית - 054-9982258

משרד - 051-5154072

לאתר של בשביל החוויה