בשבוע שעבר נסענו מאמי ואני לחופשה זוגית בקפריסין.
באחד הימים החלטנו ללכת ללגונה הכחולה (בדגש על ה"ללכת").
ולמה אני שמה על זה דגש?
כי בדיוק לפני 3 שנים, הגענו גם ללגונה הכחולה,
אבל לגמרי בטעות הגענו לשם עם הרכב השכור (ניסן מיקרה),
והדרך לשם מתאימה לרכבי שטח.
כשהבנו שהדרך לא מתאימה לרכב הקטן והנמוך שלנו,
כבר היה מאוחר מדי בשביל לחזור,
אז המשכנו וקיווינו לטוב.
(והסוף הטוב הגיע ואיתו אנחת הרווחה שלנו).
הפעם, כשהגענו ברגל, כל הדרך דיברנו על הנסיעה ההיא...
זכרנו כל אבן, כל שיח, כל עליה, כל ירידה.
לעומת זאת, כשמאמי מדבר איתי על טיולים אחרים שלנו,
ברוב המקרים אני לא זוכרת הרבה.
זה עורר בי את התהיה,
מה גורם לנו לזכור חוויה מסויימת, ולשכוח לגמרי חוויה אחרת?
עברתי בראש על החוויות שאני כן זוכרת,
והבנתי שבכולן היה מעורב רגש מאוד חזק.
דאגה, חשש, הקלה, צחוק, מראה או טעם יוצא דופן.
החוויות השונות והמיוחדות הן אלה שנצרבות לנו בזכרון.
לא תמיד אנחנו זוכרים את המקום לפרטי פרטים,
אבל תמיד נזכור איך הרגשנו כשהיינו שם.
ואותו דבר גם עם אירועים.
אם אתם רוצים שהאירוע שלכם יהיה בלתי נשכח,
תדאגו לשלב בו חוויה.
אם האורחים יהיו מעורבים, זה יעורר אצלם רגש,
ואת הרגש הזה הם לא ישכחו.
להתראות בשמחות בלתי נשכחות,
שבית.