"את בכלל לא מקשיבה לי,
את כל הזמן בטלפון.
אני מדברת אליך וכל פעם שנכנסת הודעה את מיד בודקת אותה,
אפילו שאני באמצע משפט.
ואת כל הזמן עושה את זה!"
לבושתי הגדולה, לא אני אמרתי את זה...
הבת שלי אמרה את זה לי,
כשהיינו בעיצומו של טיול,
ודווקא הרגשתי שאנחנו מבלות זמן נהדר ביחד.
נהנות מנוף,
מגיעות לשיחות עומק.
ואז נכנסה הודעה...
העפתי מבט מהיר בטלפון וראיתי שזה משהו דחוף,
שדורש תגובה מיידית (לפחות זה מה שחשבתי באותו רגע).
עצרתי את ההליכה והגבתי בזריזות,
אבל זה כבר עצר את שטף הדיבור שלה,
וקיבלתי נזיפה.
ניסיתי לתרץ את ההתנהגות שלי,
אבל האמת שאין תירוצים.
היא צודקת לגמרי.
אם אני מצפה ממנה לתשומת לב מלאה כשאני מדברת אליה,
מגיע לה בדיוק את אותו יחס ממני.
כשנכנסה ההודעה הבאה,
התאמצתי מאוד לא להסתכל על המכשיר.
הרגשתי כמו רוג'ר ראביט שחייב להשלים את השיר
("גילוח ותספורת...").
אבל הצלחתי!!!
הרגשתי גאה בעצמי שלמדתי את השיעור.
אני בטוחה שאני לא ההורה היחיד שדבוק למסך,
בעוד הוא מתאמץ לנתק את הילדים שלו מאותו מסך בדיוק.
להתראות בשמחות,
שבית.