בחודשים האחרונים אני מתנדבת במיון ברמב"ם.
הגעתי לזה בעקבות ההתנדבות שלי באיחוד הצלה.
הקטע זה, שכל מי ששומע על זה שואל אותי
אחת משתי השאלות הבאות (ולפעמים את שתיהן):
1. למה את עושה את זה?
2. מתי יש לך זמן?
האמת, שאלות מצויינות שגם אני שואלת את עצמי מדי פעם...
למה אני מתנדבת?
כי אני מאמינה שאנחנו צריכים לפעול לפי הערכים שלנו
ולא רק לדבר עליהם.
אחד הערכים החשובים לי הוא ערך הנתינה.
למה במיון?
כי זה מעניין אותי.
כי אני מרגישה שצריכים אותי שם.
כי אני לומדת כל פעם דברים חדשים.
כי אני מקבלת פרקטיקה בתור חובשת.
כי זה גורם לי להוקיר תודה על מה שיש לי:
על המשפחה שלי,
על הבריאות שלי,
על איכות החיים שלי,
על העבודה שלי (הרבה יותר משמח לעסוק בשמחות של אנשים ולא בחולי שלהם),
על הצוות שלי.
מתי יש לי זמן?
זמן זה עניין של סדרי עדיפויות.
אני משתדלת לפנות זמן לדברים שחשובים לי.
זה כולל את הילדים שלי, בן הזוג שלי,
ספורט, תחביבים, למידה,
וכן, גם התנדבות.
תמיד משהו בא על חשבון משהו אחר,
השאלה מה יותר חשוב לי כרגע.
מישהו אמר לי השבוע שהוא מחכה עם ההתנדבות לפנסיה.
אני לא רוצה לחכות לפנסיה כדי להתחיל לעסוק בדברים שחשובים לי.
ואחרי 4 שעות שאני נמצאת במיון,
בהן אני לא נחה לשנייה כי כל הזמן נכנסים עוד ועוד חולים,
והצוות קורס תחת העומס,
אני יוצאת מותשת אבל עם תחושה שהועלתי לחולים,
עזרתי לצוות, והכנסתי עוד קצת משמעות לחיי.
להתראות בשמחות,
שנה טובה,
שבית.