בשבת עליתי למצדה בזריחה במסגרת טיול בר מצווה ליונתן!
גם לפני שבועיים עליתי למצדה בזריחה עם תיירים
וגם בשבת הבאה אני אעלה למצדה בזריחה...
תוך כדי עלייה חשבתי ביאוש
שגם בשבוע הבא אני מעוללת את זה לעצמי.
שיתפתי את המחשבות עם ההולכים לצידי,
והם אמרו לי שבטח זה נעשה קל מפעם לפעם.
עניתי, שמה שעוזר לי זו הידיעה שזה אפשרי,
ושאני יודעת שזה תיכף יסתיים וכהרף עין כל הכאבים יסתיימו,
ואשאר רק התחושה של "זהו? כבר נגמר?"
בעודי עולה התחלתי לחשוב על כל הסיבות
לעלות למצדה בזריחה בשביל הנחש.
התחלתי כבר לנסח בראש את מה שאכתוב לכם,
ואז נזכרתי שבעצם כבר כתבתי את זה פעם.
אז אני מצרפת כאן את מה שכתבתי לפני חצי שנה:
לעלייה למצדה בזריחה יש מן הילה כזו
של משהו שחייבים לעשות,
אתגר שחייבים לעבור.
אבא שלי מספר בנוסטלגיה
על העלייה שלו למצדה כשהוא היה נער.
זה כנראה משהו שלא שוכחים...
כמו שאני רואה את זה,
לעלייה למצדה ברגל, בשביל הנחש, בזריחה
יש כמה אתגרים שההתמודדות איתם בהצלחה
היא זו שהופכת את זה לחוויה משמעותית.
1. מכירים את זה,
שאתם מאוד רוצים לעשות משהו
אבל ברגע האמת, יש איזה קושי, אי נוחות
ואז אתם משכנעים את עצמכם שזה לא באמת שווה את המאמץ?
ככה זה גם עם העלייה למצדה -
ערב קודם אתם מתרגשים,
בטוחים שתקומו כמו פנתרים
אבל ב-3:00 לפנות בוקר לא ממש בא לכם באמת להתעורר
ועוד בשביל מה? הר...
2. אתם עומדים בתחתית ההר,
הכל עוד חשוך מסביב,
אתם מביטים למעלה ואומרים לעצמכם:
"יקח לי שנה לעלות למעלה...
אין סיכוי שאני מצליח..."
ואז אתם מתחילים לטפס.
בערך בשליש אתם כבר ממש מתעייפים,
מביטים למעלה ונראה כאילו בכלל לא התקדמתם.
ככל שאתם מתקדמים,
ההר נראה גבוה יותר, תלול יותר, מאיים יותר.
3. ואתם יודעים מה?
ברוב המקרים העננים מסתירים את השמש
אז אפילו לא רואים זריחה...
איזו אכזבה,
בשביל זה השכמנו?
בשביל זה התאמצנו?
אז כן,
התגברנו על הרצון להשאר באזור הנוחות החמים והנעים (בשק השינה),
כי הבנו שמי שנשאר באזור הנוחות לא מגיע לשום מקום
ומפספס את החוויה.
צעדנו לאט אבל בטוח לעבר הפסגה,
ומדי פעם הבטנו לאחור כדי לראות כמה כבר התקדמנו.
כי לא חשוב הקצב,
חשובה התנועה קדימה.
ואפילו אם לא ראינו את הזריחה - אז מה?
אחרי שהגענו למעלה
תחושת הסיפוק כל כך גדולה
שזה מרגיש כאילו השמש זורחת לנו מבפנים :)
ההישג הזה נחקק לנו בתאים כזכרון מעצים!
זו הוכחה שכשאנחנו רוצים משהו,
אנחנו יכולים להשיג אותו.
ובפעם הבאה שנתקל במכשול בדרך למטרה שלנו,
נזכור את תחושת הסיפוק
והיא תיתן לנו את הכוח להמשיך ולהתקדם.
רוצים זכרון מעצים?
אם כן, אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו
למסע שכולו אתגרים והעצמה,
בו, בין השאר, נטפס גם על מצדה בזריחה.
המסע מיועד להורים וילדים מכיתה ו' ומעלה.
מתאים גם למי שכבר עבר את שנת המצוות
ובכל זאת רוצה לחוות מסע של פעם בחיים.
זהו מסע מעצים להורה, לילד ולקשר ביניהם.
להתראות בשמחות,
שבית.