אמא, רוצה לבוא איתי להופעה?

כשבת ה-17 שלי (מס' 3), שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה להופעה של סברינה קרפנטר באירופה, מיד אמרתי לה "ברורררר". לא בגלל שאני מעריצה של סברינה (עד אותו רגע מעולם לא שמעתי עליה). לא בגלל שאני אוהבת הופעות (אני ממש סובלת מהרעש ומהצפיפות).פשוט בגלל שידעתי שיש לי כאן הזדמנות לבלות עם הבת שלי, רק שתינו. בלי עוד אנשים שימשכו את תשומת לבנו, בלי עבודה, בלי טלפונים. זה לא משהו שקורה הרבה, ואני לא בטוחה אם יקרה שוב. אז מה זה כבר שעתיים הופעה בתמורה לכל הערך המוסף?

בדקנו איפה סברינה מופיעה, ומצאנו תאריך שמתאים לשתינו. הזמנו טיסה, חדר, כרטיסים לכל המוזיאונים והאתרים, הכנו לו"ז מדוקדק, וכך מצאנו את עצמנו בנסיעה של 4 ימים ברוטו בבלגיה.

לעתים מאוד קרובות זה הרגיש כאילו אנחנו בחדר בריחה בלתי נגמר. להתמצא במדינה שאנחנו לא מכירות את השפה הרשמית בה, לנווט ברחובות, להבין את התחבורה הציבורית, להצליח להגיע לכל היעדים בזמן. אנחנו מאוד אוהבות חדרי בריחה, אז נהנינו מהאתגר. כל אחת תרמה מהידע שלה ומהיכולות שלה, והסנכרון ביננו היה מדהים. כל מה שאנחנו צריכים זה אהבה ושוקולד.

בהופעה היה פחות גרוע ממה שציפיתי... הבאתי אטמי אוזניים, אז לא סבלתי מהרעש. עמדתי בקצה, ליד הבמה עם הכסאות לבעלי מוגבלויות. הבטתי בערגה על הכסאות הריקים... כששלושה בני נוער ביקשו מהשומר להיכנס לשבת, והוא הכניס אותם, ביקשתי גם, אבל הוא לא נתן לי. התחלתי לחשוב עליו מחשבות שליליות, ומהר מאוד תפסתי את עצמי. הבנתי שזה בטח לא מה שיגרום לו להכניס אותי. התחלתי לחשוב עליו דברים טובים, ובאמת אחרי זמן קצר הוא ניגש אלי והזמין אותי לשבת על הבמה. אז אפילו ברוב ההופעה ישבתי על במה מוגבהת עם זוית ראיה ממש טובה. והבת שלי? – נהנתה לעמוד ולשיר עם כל בני גילה... (אני העליתי את הגיל הממוצע בערך ב-10 דק').

בטיסה חזרה סיכמנו את הנסיעה:

• היה ממש טוב!

• נהנינו אחת עם השניה,

• ראינו את כל מה שרצינו לראות,

• טעמנו את כל מה שרצינו לטעום,

• ההופעה הייתה מאוד מוצלחת (מבחינת הבת שלי),

וכיף לחזור הביתה :-)